עַל הַחַיִּים וְעַל הַמָּוֶת

אבא התבייש במצב שלו ולא טופל.

הבושה כנראה עוברת בתורשה כי גם אני התביישתי.
התביישתי בסיפור שלי, התביישתי בו .
אחרי שנים של בושה. שלא דיברתי עליו לא בבית ולא מחוצה לו.
החלטתי לחקור- מה באמת קרה? למה אבא שלי התאבד?
ויותר מהכל- מה אני יכולה לעשות עם זה?

התחלתי מסע של טיפולים- פסיכולוגים, מאמנים, קוצ׳ארים, סדנאות במדבר
וקבוצת תמיכה גרמו לי להבין שאפשר אחרת.

בקבוצת תמיכה חטפתי כאפה מצלצלת, פגשתי אנשים כמוני,
שמתביישים בזה ופתאום נבהלתי - מה אני אמשיך לשתוק כל החיים?
להעביר נושא כשמדברים על אבא?

החלטתי בהחלטת בזק - לא.

נרשמתי להכשרת מרצים מטעם עמותת בשביל החיים ונפתח בפני עולם שלם.

הגעתי למסקנה כואבת- שיכול מאוד להיות שיכלנו להציל את אבא.

אם היו לנו את הכלים שיש לי היום.

אם הייתה את המודעות למחלה שאבא התמודד איתה.

שהוא לא עצלן. שהוא לא מוותר. לא חלש.

הוא פשוט חולה במחלה והוא זקוק שיראו אותו, שיקשיבו ויכילו את הקושי שלו,
מבלי לבקר, מבלי לשפוט. פשוט לשבת איתו בתוך החושך,
עד שלאט לאט האור שבחלון יכנס, תריס אחר תריס, צעד אחר צעד,
ביחד.